האמפתיה מפגישה אותנו באנושיות שלנו, מזכירה לנו שאנחנו נפרדים בחוויותינו ובעולמנו הפנימיים, אך היא גם מזכירה לנו את המפגש בינינו כאשר אנחנו יכולים להבין אחד את השנייה, להתחבר אל החוויות והרגשות ולאחד אותנו.
לעיתים אנחנו חוששים להיות אמפתיים מתוך החשש שביטויי ההבנה שלנו עלולים להתפרש אצל האחר כמתן לגיטימציה, כגיבוי או אישור להתנהגות או מחשבות שאינן רצויות או מקובלות. עם זאת האמפתיה מאפשרת לאחר להביא לחידוד הקונפליקט הפנימי, לעיתים ליצירת סדר וארגון של המחשבות והרגשות ולעורר מוטיבציה לשינוי.
אמפתיה הינה יכולת להבין, לעבד ולשתף את מצב הרגשי של האחר ואת חוויותיו. בעצם אמפתיה היא לנסות להבין את נקודת מבט של האחר- מה הוא חווה, מרגיש, חושב . הגדרה זו היום היא ברורה יותר ומובנת., אך כשמדובר על הגדרת אמפתיה בחדר הטיפול, בין המטפל למטופל, הגדרה מורכבת יותר והיא עברה שינויים בהגדרתה ובתפקידה בתוך חדר הטיפול במשך השנים. כל תיאוריה ואסכולה מתחום הפסיכולוגיה הגדירה אותה באופן שונה, תלוי לרוב בתפיסותיה את מושגי הבריאות והחולי. עם זאת, ישנם שני ממדים אליהם מתייחסים בכל תיאוריה והם: קוגניטיבי ורגשי.
אמפתיה בגישה הקלאסית:
פרויד לא עסק באופן ישיר במושג אמפתיה, אך הציע למטפלים להסיט את רגשותיהם האישיים ורחמיהם ולנסות לחתור אל מיומנות פרשנות מדויקת של המטופל. פרויד הדגיש את הצורך בהבנה האינטלקטואלית של המטפל את המטופל. בכדי להגיע להבנה של המטופל, המטפל צריך להפנות את התת מודע שלו אל התת מודע של המטופל ובכך להתמסר אל המחשבות הלא מודעות. קשב המטפל אמור להיות מופנה אל התקשורת והייצוגים הנמצאים בין המטפל למטופל ולא מופנה לדברים שנאמרים באופן מפורש. לפי גישה זו על המטפל להיות ניטרלי באופן מוחלט, אנונימי אשר אינו מביא את רגשותיו אל הטיפול ואינו משתמש בהעברה נגדית.
לאחר פרויד, היו רבים מהאנליטיקאים בגישה הקלאסית ששינו ופיתחו את המושג אמפתיה. לפי ביון (Bion,1970), אמפתיה היא היכולת להקשיב למטופל ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא הקשרים למושגים ולמונחים התיאורטיים. עבורו הקשבה אמפתית היא הקשבה פתוחה וחופשית שגם תוביל את המטופל לדיבור חופשי. פרנצי (Ferenzy,1928), המגיע גם הוא מהגישה הקלאסית, היה הראשון שראה את המונח אמפתיה כקשר לעולם הרגשי. אמפתיה בגישתו של פרנצי קשורה לטקט של המטפל כמרכיב של יכולת ניתוח, פרשנות ולבצע אנליזה.
פסיכותרפיה:
קוהוט (Kohut) העניק משמעות חדשה למושג אמפתיה. 'תיאורית העצמי' פתחה שער חדש להתבוננות על חווית המטופל, כאשר היא שמה את האמפתיה ככלי מרכזי העומד ברשותו של המטפל ליצירת הכלה וריפוי. קוהוט האמין בחקירה המדעית וביכולתה להגיע לאמת האובייקטיבית, אך הוא ראה באמפתיה יותר מיכולתה להגיע לאמת, אלא דרכה ניתן להבין את רגשות המטופל. האמפתיה לפי תיאוריה זו, היא תהליך הקשבה להבנת הפרספקטיבה והחוויה הסובייקטיבית של המטופל. דרך תהליך זה המטופל יכול להתחבר ולגלות אספקטים של החוויה שלו, כלומר המטופל מגלה את עצמו או בתיווך המטפל.
בעשורים האחרונים נעשו מחקרים חדשים במטרה להבין באופן מדויק יותר מהי אמפתיה. לפי ה DSM-5, המהדורה האחרונה של ספר האבחנות הפסיכיאטרי, אמפתיה היא חלק מתפקוד אישיותי הנוגע ליכולתנו להבין ולהעריך את החוויות והמוטיבציות של האחר, לפתח סובלנות לנקודות מבט שונות ולהבין את ההשפעות ההתנהגות האישית על האחרים.
לסיכום:
ניתן לראות שלמושג אמפתיה קיים משקל רב ומשמעות גדולה בחדר הטיפול ולכן רבים עסקו בהגדרתו ובהבנה את תפקידו בתוך חדר הטיפול. אפשר לומר, כמובן מתוך פרשנות, שאמפתיה עוסקת בשאלת ההקשבה וההתייחסות הנובעת מתוכה. האסכולות השונות ראו בהקשבה כפעולה אקטיבית ומשמעותית בשיטת ההתערבות ובעבודתו של המטפל.