המונח צמיחה פוסט טראומתית נתבע בעקבות מחקריהם של שני פסיכולוגים, טדשי וקלוהן, אשר ביצעו ראיונות עם ניצולי אירועים טראומטיים. במחקר זה הם גילו כי לאדם יש יכולת אנושית לעבור שינויים חיוביים בעקבות התמודדות עם אירוע קשה. המודל של טדשי וקולהן שינה את ההסתכלות על טראומה ועל צמיחה בעקבות טראומה. במחקרם הם טענו כי אין הכרח לירידה ברמת המצוקה הפסיכולוגית הנלווית בשביל להגדיר צמיחה פוסט טראומתית. צמיחה ומצוקה יכולות להתרחש בו זמנית. בנוסף, מצוקה נפשית בעקבות טראומה אינה בהכרח שלילית, שכן היא דוחפת את האדם לשינוי הסכמות הקוגניטיביות ולבניית סכמות יעילות יותר.
המונח צמיחה על פי חוקרים אלו מבוסס על הגישה הקוגניטיבית. על פי גישה זו, ההתנהלות האנושית מבוססת על סכמות קוגניטיביות בסיסיות המשקפות את הדרך בה אנו מבינים את התנהלות העולם ואת עצמנו. תפקיד הסכמות הוא ליצור תחושה של ביטחון בעולם כאוטי. בעזרת הסכמות האדם מארגן את החוויה האנושית ומגביר את תחושת השליטה. תפיסות אלה נבנות מילדות ובהדרגה הופכות לאמיתות כלליות על העולם אשר קשה מאוד לערער עליהן. האדם תופש את ההתנהלות בעולם בסיבה ותוצאה: על ידי התנהגות ראויה ניתן לשלוט במה שקורה ולמנוע התרחשות שלילית. אירועים קשים מזעזעים את הבנת האדם את העולם ואת אמונתו לגבי ביטחונו האישי. זעזוע זה גורר תחושה קשה של פגיעות, חוסר ביטחון והעולם נתפש לאחר הטראומה ככאוטי, מפחיד וחסר משמעות.
בצמיחה פוסט טראומתית, האדם בונה מחדש סכמות חדשות המסייעות לו להכיל את המשמעויות של האירוע הטראומטי הקשה ודרכן הוא גם מפתח זהות חדשה. בתחילת תהליך הצמיחה, רמת המצוקה תהיה גבוהה (תנאי הכרחי להתחלת תהליך צמיחה) ורמת הצמיחה נמוכה. מידה מסוימת של מצוקה נפשית היא תנאי בסיסי ליצירת שינוי חיובי. מצוקה היא הזרז המניע את תהליך הצמיחה. לאחר מכן, יגיע שלב הבנייה מחדש. טדשי וקלוהן הגדירו אותו כשלב ה"הרהורים". בשלב זה האדם חוזר שוב ושוב במחשבותיו אל האירוע מתוך רצון להבין אותו ואת המשמעות להתרחשותו. נקודה זו היא נקודה קריטית בתהליך העיבוד של הטראומה, כשהאדם יכול לתת משמעות לאירוע. במצב זה יכול לחול שינוי חיובי פנימי באדם. שיוני זה מוביל לפרספקטיבה שונה ורחבה יותר ולהתפתחות היכולת הקוגניטיבית והרגשית המסייעות לפתח הבנה חדשה וחיובית יותר על עצמו ועל העולם.
לפי טדשי וקלוהן צמיחה פוסט טראומתית מאופיינת בשינויים חיוביים המשתקפים בשלושה תחומים עיקריים: פילוסופיית החיים, תפיסת העצמי, יחסים בינאישיים.
שינוי בפילוסופיית חיים:
שינוי בהשקפת עולמו של האדם לגבי משמעות חייו. בעקבות טראומה נוצרת תחושה כי העולם מסוכן והאדם מודע וער הרבה יותר מלפני הטראומה כי אינו מוגן מכל רע ושהחיים יקרי ערך. בעקבות הבנה זו המחויבות לחיים מתגברת והם מקבלים משמעות יקרת ערך. הם נתפשים אצל האדם כאינם מובנים מאליהם.
שינוי בתפיסת העצמי:
שינוי בתפיסת היכולות והכישורים הטמונים באדם. האדם מגייס כוחות שלא ידע שקיימים בו לפני הטראומה ונוצרת בו תחושה של כוח וחוזק אישי. הוא התגבר על הגרוע מכל ושרד אותו, הוא מרגיש כי חזק מכפי ששיער. תחושות אלו מחזקים את תחושת האומץ, המסוגלות ואת יכולתו להתמודד עם קשיים עתידיים.
שינוי ביחסים הבינאישיים:
אנשים שחוו טראומה עשויים להיות יותר רגישים לאנשים בכלל ולסבל אנושי בפרט. רגישות זו מסייעת לפתח אמפתיה וקרבה רבה יותר לבן הזוג ולאחרים משמעותיים. אדם שעבר טראומה לעיתים מנהל טוב יותר קשרים חברתיים ומפתח תחומי מיומנויות בינאישיים שלא היו קיימים טרום הטראומה.
ישנן ביקורות רבות על גישתם של טדשי וקלוהן ועל המודל שהם מציגים. עם זאת הוא מהווה דרך חדשה להגדיר אירועים טראומטיים ואת יכולתו של האדם להתמודד עמם. עצם יכולתם להגדיר רווחה נפשית באופן רחב יותר ולא רק במונחים של בריאות או פתולוגיה, מעניקה הסתכלות מעמיקה יותר על מורכבותו הנפשית של האדם ועל יכולתו להכיל בתוכו רבדים רבים ושונים. בנוסף, הם מציעים אפשרויות מחקריות מאתגרות להבנת האדם והחברה ודרכי טיפול חדשות בעקבות מודל זה.